בלאדי סאנדיי

יום ראשון בבוקר מרגיש לי כמו התחלה בכוח
כאילו השבוע מתחיל בבעיטה
בלי שאלה, בלי לבדוק אם מתאים לי, בלי התחשבות בקצב שלי
מתחת לרעש של השגרה
של המשימות
של החביתה/טונה/גבינה לחתוך פירות למלא בקבוקי מים קרים וטריים
של הצריך לדבר עם בעל הדירה על החור שיש ברשת
של פגישות ועסק ובית וזוגיות לנהל
מתחת לזה יש אותי
עם עיניים שעוד לא נפתחו באמת
עם לב שמרגיש שבור עוד מהשבוע שעבר (ושעבר שעבר, ושעבר ושעבר שעבר, ושעבר שעבר שעבר שעבר)
שלא הספקתי לתקן
ולא באמת לנוח
אז אני מחזיקה חזק בכוס הקפה
שמה מוזיקה שאני אוהבת
והנה אני קמה
והנה אני שמה כף רגל אחת על הקרקע ואחריה את השנייה
וממשיכה
לא כי אני חזקה
אלא כי אני בתנועה
ונפש בתנועה לא נתקעת איפה שכואב
היא נושמת, נותנת לזה רגע ואז ממשיכה
ומזכירה לעצמי
אני לא רק המערכת שמניעה את הבית הזה
לא אשכח את הנפש שלי
אני גם ילדה שהפכה להיות אמא
ולפעמים קשה לה בבקרים