תמונת ילדות

יש תמונה אחת מהילדות שלי
שתמיד עושה לי משהו בבטן
שהגוף שלי רוצה להזיז את הראש ולא להסתכל
משהו שקשה להסביר, לא דרמה, לא טראומה מהגדולות
אבל צביטה כזאת מציקה ועקשנית
שחוזרת בכל פעם שאני פוגשת את הילדה הזו שם בתמונה
אני עם שיער קצר
קצר מדי
כמעט קצוץ
ושום דבר לא בזדון היו לי כינים, היה עומס, היה קיץ
הייתי ילדה אחת בתוך חיים מלאים
והייתה החלטה פשוטה, הגיונית, לטובת כולם
שיער קצר
יעבור
אבל זה לא עבר
הילדה הקטנה שבתמונה
לא הרגישה שהסתפרה
היא הרגישה שהלב שלה נשמט איפשהו בדרך למספרה
שנים עברו והשיער שלי צמח
גם החיים
אבל כשהתמונה הזאת קופצת לי מול העיניים
אני עדיין מרגישה חשופה
ואני עוד מנסה להבין
למה זה כל כך מציק לי?
למה אני לא סולחת על זה?
זה הרי רק שיער
אבל זה לא רק שיער
זה הזיכרון הראשון שלי של חוסר שליטה
לא היה שם כאב גדול
לא בכי
לא זעקה
אבל הייתה תחושת ערעור
כזאת קטנה וכזאת שקטה
שמאז כל החיים מנסים להשיב לה יציבות
וכנראה מאז אני עוד מנסה להחזיר לעצמי את הקול
להפוך כל "לא שאלו אותי" ל"אני בוחרת"
ומאז (אולי) אני לומדת שוב ושוב
שלא כל דבר שקורה לי מגדיר אותי
ושגם כשמשהו נחתך פתאום
הוא יכול לצמוח מחדש
אחרת
שלם
ושוב שלי
והיום, כשאני רואה את התמונה ההיא
יש בי גם כאב
אבל גם רוך
כי אני כבר לא הילדה ששם
אני אישה שיכולה להסתכל עליה בעיניים טובות
וללחוש לה:
היית ילדה טובה
גם כשהיה קשה
גם כשלא שאלו, שלא דייקו במעשים (בלי כוונה רעה)
גם כשלא הבינו מה קורה לך בפנים
והשיער יגדל ואת תהיי בסדר ותביני את עצמך
ואחרים ילמדו לשאול אותך מה יש לך בפנים ולהבין אותך
ואפילו תעזרי לאנשים אחרים להבין את עצמם
וכנראה שגם אני של היום
ראויה לאותה מידה של חמלה
גם אני
גם עכשיו