דברים שאף אחד לא רואה ואני לא אשכח לעולם

כשאני רואה את הילדה שלי מתעקשת להכין סלט לבד
חותכת מלפפון עם סכין של גדולים
והסכין מחליקה על העגבנייה
החתיכות יוצאות לא אחידות והיא לא יודעת כמה לתבל
ומידי פעם מסתכלת עליי בעיניים ששואלות בלי קול
אמא את עומדת לעצור אותי או לתת לי לגלות לבד?
היא גם מתוסכלת גם נחושה גם מלאת אנרגיה גם מתעייפת גם בטוחה שתצליח וגם בטוחה שאין סיכוי גם חוששת שאעצור אותה וגם מוקירה תודה בלב על כל רגע שאני לא ובעיקר מרגישה מסוגלת
ומתוקה ברמות הגבוהות של המתיקות
ואני בצד בנונשלנט לא מתקנת לא מזרזת לא מתערבת
מזמזמת לי שיר , מידי פעם קורצת לה קריצה של "את על זה ילדה"
אני מחייכת בלב
ורושמת לעצמי ביומן 'דברים שאף אחד לא יראה ואני לא אשכח לעולם'
עוד הישג ביכולת לשחרר שליטה
ולא לתקן אף אחד באמצע ההמצאה שלו את עצמו
הרגע הזה זה לא רק היא שלומדת להכין סלט
זו גם אני שלומדת לא ללבוש שוב את תפקיד השוטרת או המנהלת
גם כשמתחשק לי לתקן הכל