איך את לא באינסטגרם?

לפעמים אני מרגישה שאני לא שייכת לכאן
שנפלתי לתקופה שלא נבראה בשבילי
הכול רועש מדי
מהיר מדי
צפוף
יש חוקים שאני לא מאמינה בהם
אבל חיה לפיהם
מסגרות שלא מתאימות לי
אבל אני מצטופפת בתוכן
והלב בוכה בפנים
ולאף אחד אין זמן לשמוע
זה מתחיל ברגעים הקטנים
עוד הודעה בקבוצת הוואטסאפ
עוד טופס למלא
עוד תור לקבוע
עוד משימה להספיק
עוד הוכחה שצריך לספק כדי להיות ראויים
הכול מתועד
מדורג
מדוד
הכול חייב להיראות טוב מבחוץ
והלב מתפרק מבפנים
התרבות הזאת בנתה בית חולים לחיים בריאים
שבהם צריך טיפול כדי לנשום
שבהם כל צעד מחושב
כל טעות מתועדת
כל פער נמדד
שבהם אם את עייפה את חלשה
ואיך את לא באינסטגרם?
אם את לא עומדת בקצב את הבעיה
אני צופה בעולם
המשפחה, שהייתה אמורה להיות מקום לנוח בו
הפכה לעוד חזית של תפקוד
הילדים הופכים לפרויקטים
הזוגיות למערכת ניהול
הבית לארגון
והלב?
מי שואל את הלב
ואין איפה לפרוק
כי לכולם קשה
וכולנו למודי עצות ותובנות ומיינדפולנס
אבל איפה המקום לצרוח
להגיד שזה גדול עליה
שהיא לא רוצה להסתגל
שלא בא לה לתפקד לפי החוקים שלכם
שהיא לא מאמינה יותר בכללים האלה
העולם הזה נהיה מקום שמבקש להיות רובוט עם רגשות
לנהל קריירה, זוגיות, הורות, משק בית, תדמית, שגרה, בריאות, תזונה
ולא לשכוח לחייך
לא לשכוח לשים קרם הגנה
לא לשכוח להיות נוכחת ברגע
ולזכור לנשום
אבל איך נושמים
כשהכול לוחץ
כשהכול רודף
כשהכול מצטלם
כשהכול נמדד
יש בי געגוע למשהו אחר
לא לשקט מוחלט
אלא לאמת
איפה את אמת?
לחיים שפשוט מרגישים כמו חיים
בלי ריצה
בלי השוואות
בלי שיווק
בלי קלוריות
בלי הצגה
חיים שיש בהם בני אדם
ולא רק משתמשים
ולא רק צרכנים
ולא רק הורים טובים דיים
ולא רק יעדים רבעוניים
חיים שבהם מותר להיות רגע
ולא להספיק כלום.