יש אנשים שיודעים לעבור ליד משהו ולהמשיך הלאה
אני לא
אם ילד אומר לי "בסדר" אבל העיניים שלו אומרות משהו אחר, אני אעצור עד שאבין מה העיניים ניסו להגיד
אם חברה עונה לי יבש בוואטסאפ, הראש שלי מיד מתחיל לבדוק אם קרה משהו
אם מישהי שואלת אותי שאלה על הילד שלה, אני לא אצליח לענות לה רק על השאלה. אני ארצה להבין מי הילד הזה. איך נראים החיים שלו, איך הוא מרגיש בבית שלו
לפעמים זה מעייף
בעלי כבר מכיר אותי
אנחנו יכולים לשבת בערב ביחד, כל אחד עם כוס משקה שלו, ואני פתאום אגיד לו
"אתה יודע? הוא לא בכה כי הוא כעס, הוא בכה כי הוא נעלב"
הוא יחייך
"את עדיין שם?"
וכן
אני עדיין שם
לפעמים אני קוראת הודעה אחת של אמא
ומבלה שעה בלחשוב על ילד שמעולם לא פגשתי
גם בסופר זה קורה לי
אני רואה אמא שאומרת לילד שלה "די כבר"
כולם שומעים שתי מילים
אני שומעת את הלילה שהיא לא ישנה
אני שומעת את רגשות האשם שכבר מחכים לה בבית
ואני גם שומעת את הילד
את ה"תראי אותי"
אני רואה את הקופאית בסופר, את היום שעובר עליה
פעם חשבתי שזה משהו שאני צריכה ללמוד לכבות
זה היה הרבה יותר פשוט
פחות כאב
פחות מחשבות
פחות עומס
אבל עם השנים הבנתי שאם אני אכבה את היכולת הזאת, אני אכבה גם את כל הדברים שאני הכי אוהבת בעצמי
אני כנראה לא אהיה אף פעם האישה שיושבת במסעדה ושמה לב רק למה שמונח בצלחת שלה
אני תמיד אסתכל גם על השולחן ליד
על אבא שחותך לילדה שלו את השניצל לחתיכות קטנות למרות שהיא כבר גדולה מספיק לעשות את זה לבד
על זוג שיושב עשרים דקות בלי להחליף מילה אחת
על הילד שמנסה שוב ושוב להראות לאמא שלו ציור והיא אומרת "רגע" בפעם הרביעית
אני לא מחפשת את הדברים האלה
הם פשוט קופצים אליי
אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את העבודה שלי
כי אני לא באמת מתעסקת בהתנהגות של ילדים והורים
אני מתעסקת בסיפורים שלהם
ובכל פעם שאני מצליחה לעזור להורה לראות את הסיפור במקום את ההתנהגות
אני מרגישה שהעולם נהיה קצת יותר רך