חמץ או מצה?

כולם מנסים להפוך את האוכל ללחם. פיצה כשרה לפסח, לאפה כשרה לפסח, טורטיה כשרה לפסח, פיתה, ג'חנון, קרואסון רק לא מצה
רק לא לאכול את מה שזה באמת. רק לא לפגוש את הקושי, את היובש, את הפירורים, את האמת
ולי זה קצת עצוב כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים כל השנה. מנסים להפוך את החיים לפיצה. שהכול ירגיש רך, נעים. שלא יכאיב, שיהיה "כמו"
שיראה טוב בצילום ,כמו זוגיות, כמו הקשבה, כמו חינוך, כמו קשר, כמו שבת, כמו עומק, כמו אמת
אבל בלי באמת.
העיקר שלא נצטרך ללעוס את המציאות כמו שהיא שהיא לפעמים יבשה לפעמים וקשה לבליעה, לפעמים לא עוברת הכי חלק בגרון
אבל שם, איפה שמחוספס, שם מתחיל החופש. לא בלייפייף לא באינסטנט, לא בלחפש תחליף לכל דבר שלא נעים לנו לפגוש
אלא בלפגוש. להיות שם. ללעוס את זה עד הסוף ולגדול.
ואולי… דווקא כשאנחנו מפסיקים לברוח, כשאנחנו מסכימים לא להמציא לזה עטיפות, לא להפוך את זה לבצק של פיצה
יש פתאום רגע אחד של שקט, של אמת, של טעם חדש למציאות.
טעם של מצה
אבל היא אמיתית
והיא שלי
או שלך