יש לכלוך שלא יורד באקונומיקה

אמא עייפה אבא במירוץ הבית רועש
החג מתקרב
וכמו בכל שנה הבית מתמלא בריח של חומרי ניקוי
וגם בעצבים ובשקט שאחרי העצבים שלא מדברים עליו אבל נשאר בלב של כולם
השקט הזה של הילדים
זה שלא שומעים
כי הוא עטוף בציניות
בעצבים
במריבה עם האחות, בפרצוף עקום, ב"לא בא לי"
או ב"אין לי כוח"
אבל אם היינו מקשיבים טוב
היינו שומעים אותם שואלים בשקט
למה הם הרבה פעמים רבים וכועסים כשמנקים ומסדרים?
אם אני אגיד שקשה לי הם יכעסו או יבינו?
אני עוזר מספיק או שאני רק מעיק עליהם?
למה היא כל הזמן לחוצה? זה בגללי?
אם הייתי נעלם עכשיו לשעה מישהו היה שם לב?
מותר לי להיות עייף או שזה רק להורים?
למה הם אומרים שחגים זה כיף אבל כולם פה כלואים בעצבים שלהם?
מעניין אם מישהו רואה שאני משתדל
אם אני אגיד שאני לא אוהב את החג הם יתאכזבו ממני?
מישהו באמת שומע אותי או רק בודק אם ניקיתי טוב את השידה?
אם הייתי פורץ בבכי עכשיו מישהו היה עוצר לראות למה?
אולי עדיף לשתוק.
אולי אם אעזור יותר יאהבו אותי יותר?
מתי היא חוזרת להיות אמא שמחבקת?
היא תמיד כזאת בפסח או שאני פשוט מגזים?
אני מעצבן אותה כל כך?
לנקות זה סבל נוראי.
ואנחנו כל כך עסוקים בלנקות את הבית
שאנחנו שוכחים לבדוק
מה נשאר מלוכלך בלב של הילד שלנו
כי יש לכלוך שלא יורד באקונומיקה
הוא לא על הרצפה ולא בארונות מטבח
הוא על הלב
והוא לא יורד בניקיון
אלא ביצירת קשר
בלעשות כיף מהביחד
בלראות את הקושי של כולם
לזכור שגם אנחנו וגם הם רוצים להרגיש אהובים
גם כשקצת קשה גם כשעייפים
גם כשהבית עוד לא מושלם
וכשיש מבט שמבין
כשיש רגע קטן של ביחד, של שותפות
כשיש צחוק אחד באמצע כל הבלגן
שם נוצר זיכרון אחר של פסח ושל מטלות ומשימות
זכרון שאומר
שמשימות הן לא עונש הן הזדמנות להיות חלק
שעשייה היא משהו אנושי, לא הישרדותי
שיש ערך בעשייה משותפת
שהמאמץ שלי נחשב, גם אם לא הצלחתי בגדול
שמותר להיות עייף, מותר לבקש עזרה
שעבודה היא דבר מחייה
שכל מאמץ שלי נחשב
שאני לא סתם "יד עובדת" אלא בעל ערך והנוכחות שלי נחשבת
שם מתחיל חופש אמיתי
ורק ככה, לאט לאט
אפשר באמת לצאת ממצרים