אני שונאת קניונים

אני שונאת קניונים
לא בקטע עקרוני.
בקטע גופני.
האור הלבן דוקר לי בעיניים
המוזיקה שמנסה לשכנע אותך להיות שמחה
הריח המעורבב של סוכר, פלסטיק ועייפות
והילדים שנגררים אחרי הורים
וההורים שכבר אין להם אוויר להגיד
עוד לא
עוד רגע
עוד קצת
תיכף הולכים
למה אין לך סבלנות
אני אקנה לך בסדר אני אקנה לך
קח את הטלפון רק תיקח, רק תשתוק כבר
ושקיות נגררות על הרצפה
וצעצועים שנראים אותו הדבר
צבעים צורחים עליי
ודברים שמבטיחים שמחה
ונשכחים באוטו בדרך הביתה
ובעולם שלי
הורידו לקניון את הגג
פשוט הסירו אותו
כאילו מישהו סוף סוף הבין שאנחנו נחנקים
השמיים שם פתוחים
אור אמיתי
רוח שעוברת בין החנויות ויש רגע שבו הכתפיים יורדות
בלי לשים לב, הנה אני נושמת
והחנויות שם
לא מוכרות כלום שאפשר לשים בשקית
החנות הראשונה
מריחה כמו שקט
מדפים ריקים
כיסאות נמוכים
ושלט קטן שכתוב עליו
״זמן ביחד״
נכנסים עייפים
ויוצאים אחרי עשר דקות
שבהן אף אחד לא מושך
ואף אחד לא מבקש
ליד
יש חנות של גבולות
לא עם אזהרות
אלא עם משפטים קצרים
מודפסים על הקיר כמו
"ברור לי שזה קשה לך, אני מצטערת, אני לא מסכימה"
וילד שמרגיש מוחזק
הורה יוצא משם
עם קול יציב
ולא עם נקיפות מצפון
בהמשך
חנות קטנה לכעס
יש שם כריות לבעיטה
ולוח מחיק
שאפשר לכתוב עליו
כמה זה מעצבן להיות קטן
או כמה זה קשה להיות הורה
אף אחד לא מתקן
רק נותנים לכעס
לצאת מהגוף
יש חנות של הקשבה
אין בה מילים
רק אוזניות
וספה
והוראות פשוטות
אל תענו
רק תשמעו
הרבה הורים בוכים שם קצת
ויוצאים אחרת
חנות נוספת
מחלקת סליחה
לא דרמה
לא נאום
רק משפט אחד שמתאים לבית
"סליחה שצעקתי
לא היית הבעיה, זה לא הגיע לך"
אנשים יוצאים משם קלים יותר
גם ילדים
גם הורים
יש גם חנות
לילדים הרגישים
האור שם נמוך
אין רעש
רק פינות
שמותר להיעלם בהן
בלי שיקראו לך "בוא כבר, נו מה יהיה איתך, למה רק אתה חייב להיות שונה"
מהחנות הזו הילדים הרגישים יוצאים עם מנה של ריפוי ללב , התרופה עשויה מהמילים "אתה מושלם בדיוק כפי שאתה" בשילוב עם "אתה יודע הכי טוב מה מתאים לך, אני כאן לתמוך"
ובסוף הקניון
יש חנות אחת
שאין לה שם
שם לומדים ונזכרים
שלא הכול צריך פתרון
לפעמים צריך רק קשר
שמישהו יהיה לידך
בלי לנהל אותך
ובעולם שלי
זה הקניון היחיד
שיוצאים ממנו עם פחות
אבל מרגישים יותר
בלי שקיות
בלי חרטות
עם לב קצת יותר פנוי